יד ה' במצרים הגדולה, העשירה והגאוותנית מתוארת בפרשה וגם בהפטרה. עוד מעט קט יוציאנו הקב"ה מעול השעבוד ובדברי הנביא מצויה הבטחה לקיבוץ גלויות ולישיבה לבטח:
"כֹּה-אָמַר…ה', בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם… וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל כ"ח, כה'- כו').
עיון חוזר בפסוקים מעלה בי תובנה, לפיה הישיבה לבטח אינה הבטחה או תוצאה הכרחית של פעולת קיבוץ העם בארצו, אלא מדובר כאן בחזון שהקב"ה מצפה מעמו שיחתור להגשמתו על אדמתו.
לשבת, מבקש בורא עולם מעמו, וגם לבטוח.
לשבת – לעצור לרגע, להניח את כל הגוף במקום אחד.
לבטוח – לשחרר, להביט במציאות במבט כולל ומתוך ענווה, לדעת שעתידנו נתון בידי שמים.
בימי מלחמת ויאטנם, הטיפול השכיח בנפגעי הלם וחרדה היה מתן זריקת הרגעה (ואליום) והרחקתם המידית מאזור הלחימה. מחקרים שעקבו אחר שיקומם של הנפגעים מצאו כי לפעולות של "שב בשקט, תירגע, ותן לנו לעבוד", היו השלכות נפשיות הרסניות. הסתבר כי על מנת להישאר מאוזן נפשית, האדם נדרש, בפרט בזמן שינוי ומשבר, להיות פעיל וערני, ואף לקבל טיפול רפואי סמוך ככל האפשר לזירת הקרב.
מה אם כן מבקש הקב"ה מאתנו? האם מדובר כאן בהרחקה שלנו מזירת המאבק עם מצרים ובציפייה שנשב בשקט ונרגע?
וודאי שלא.
מעיד הכתוב, כי הישיבה לה מכוון הקב"ה, הנה פעילה ומאתגרת והיא תובעת מעשה בשני שלבים – פרידה מערכי "מצרים" וחיבור אל הזהות היהודית האותנטית.
יודע בורא עולם כי קשה הישיבה על בני האדם והם מתרוצצים בעולמו בחפשם אחר אושר, וכיבושים. למדו לשבת, מבקש הנביא, התבוננו בארעיותן של האימפריות הגדולות והתרחקו מיצר הגאווה, מהשליטה ומהרכושנות, מאפייניה של האומה המצרית.
ועוד – כשתקבצו יחד בארץ אבותיכם, משימתכם תהיה לשבת ולגבש זהות של עם חופשי, המעוגנת סביב ערכי נצח ומורשת עשירה ("אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב"). ואם את שלמדתם, תשכילו להעביר גם לדורות הבאים ("וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים"), אזי תשבו לבטח.
(וארא תשעז)
וישבו לבטח
השארת תגובה